בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, תמונת ההאמר השרוף שממנו נחטפו אודי גולדווסר ואלדד רגב, על שער העיתון שאתם מביטים בו כעת, לא הייתה העילה לפתיחת מלחמת לבנון השנייה.

שבועיים קודם נחטף גלעד שליט בגבול עזה, וצה"ל היה ממוקד כולו במבצע "גשמי קיץ" ברצועה. שעה וחצי אחרי המתקפה על ההאמר, בה נהרגו שלושה חיילי מילואים מלבד שני החטופים, עלה טנק על מטען של חיזבאללה. ארבעה חיילים נהרגו, ואחד נוסף נפל במבצע החילוץ.

בבוקר ה־12 ביולי 2006, בעוד הכוחות נלחמים ברצועה, הצבא כלל לא היה ערוך לפעולה יבשתית, אפקטיבית, בצפון. הדרג המדיני וראשי הצבא מתוסכלים. הציבור דורש ענישה קשה, וההחלטות מתקבלות מהבטן.

לא נמצא באותה עת המבוגר האחראי שיעצור את הסחף, כולל ההיסטריה הציבורית, וישאל: מה היא המטרה ואיך משיגים אותה באופן היעיל ביותר. אין לדעת מה היה קורה אם היינו לוקחים עוד שבוע או אפילו חודש להתארגן ויוצאים למלחמה כשמרגישים ערוכים והזמן מתאים. הרי חיזבאללה לא בורח. וכך, התגלגלה ישראל מיום ליום. ביום השני למלחמה מופעלת תוכנית שהוכנה במשך שנים ארוכות ונועדה להיות אקט פותח במצב של מלחמה כוללת: מבצע "משקל סגולי", בו משמיד חיל האוויר בתוך חצי שעה את מאגר הרקטות ארוכות הטווח של חיזבאללה. מהלך מצוין, אבל גם כאן לא נוצלה ההצלחה ולא הופעל השלב הבא - הכניסה היבשתית כדי לבלום את מבול הרקטות.

לאף אחד בדרג המדיני או הצבאי לא היה האומץ, או ההבנה, לבוא ולומר: אנחנו במלחמה. זה לא עניין של סמנטיקה. אופן הפעלת הכוח תחת הגדרה של מלחמה הוא הרבה יותר טוטלי. צבא היבשה נחשף במערומיו. הפיקוד הבכיר - ממפקדי האוגדות וצפונה - לא סיפק את הסחורה. האירועים בחזית הצפון, שנמשכו בין ה־12 ליולי ל־14 באוגוסט, וגבו את חייהם של 122 חיילים ו־44 אזרחים, קיבלו את הכותרת "מלחמה" רק חודשים ארוכים אחרי שהסתיימו. וגם זה רק כי הוחלט לחלק את אות המערכה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה מופע כושל של בינוניות, חוסר מקצועיות ויהירות. היא הותירה אחריה לקח מרכזי מר אחד: ככה לא יוצאים למלחמה.

‍