מול החידלון של מנהלי המערכה הארוכה הזו, בדרג הצבאי והמדיני, עמדו הגיבורים הצעירים. אלה שאילתרו. שלא ויתרו. שלא היססו לרגע. להם מצדיע השער שמופיע כאן. להם צריכים להצדיע אזרחי ישראל כולם.

לעופר וינטר, אז מח"ט גבעתי, שהמציא פתרון זמני תוך כדי לחימה לאיתור מנהרות וקרא לו "שועל סגול". לסא"ל אבינועם אמונה, מפקד גדוד 101 של הצנחנים שגילה אומץ נדיר והשתלט במו ידיו על מחבלים. לסגן איתן פונד שנכנס למנהרה לחפש את חברו סגן הדר גולדין ז"ל. וללוחמי גולני בסג'עיה, שנשלחו לקרבות ללא ריכוך ארטילרי מקדים וללא מיגון.

מבצע "צוק איתן", במידה מסוימת כמו מלחמת לבנון השנייה, שייך לגיבורים הללו. אומץ הלב שגילו בשדה הקרב בלט במיוחד על רקע ההתנהלות של אלו ששלחו אותם ופיקדו עליהם.

אם רק היו נערכים למבצע הזה כמו שצריך, כמו שמתבקש ממדינה מתקדמת ומצבא שזוכה להערכה בעולם ולתקציבי עתק מאזרחיו, הוא היה נראה אחרת לחלוטין: בטח לא 50 ימים ובוודאי לא 74 הרוגים.

החלק המתסכל ביותר הוא שהכתובת באמת הייתה על הקיר. 32 המנהרות שחמאס חפר מרצועת עזה לישראל היו מוכרות וידועות. את המידע הזה היה צריך להציף, להבהיר לממשלה את חומרת המצב ולהתכונן לפעולה. גם הדרג המדיני לא חף מטעויות. הוא לא קיים דיונים עם הצבא, לא דרש הסברים לגבי המוכנות. על ניהול כזה של מבצע לא מקבלים יעלון ונתניהו ציון גבוה.

וכך נגררה ישראל אחרי חמאס. קודם כל למערכה אווירית. לאחר מכן, בלית ברירה ואחרי שהונו אותה פעם אחר פעם בהפסקות אש שקריות, לפעולה הכל כך הכרחית של טיפול במנהרות.

נכון, צוק איתן סיפק שקט של שלוש שנים ושמונה חודשים. יש כאלה שניסו לשכתב מאז את ההיסטוריה, כאילו היה זה מבצע מוצלח, אבל הוא לא. העובדה שהצד השני חטף מכה קשה לא אומרת דבר על התפקוד שלנו, בטח כאשר יחסי הכוחות הם צה"ל מול חמאס.

ומכאן הלקח המהיר שצריך להפיק: לא להמשיך לסמוך על הגיבורים הקטנים, ולא להתכונן למלחמה הקודמת אלא להיערך למלחמה הבאה. כמו שצריך. היא תהיה בעורף, וכמוה לא ידענו. אליה צריך להתכונן – ומהר.