.jpg)
הזכייה של אנדי רם ושלי בטורניר הזוגות באליפות אוסטרליה ב־2008 היא משהו שבכלל אי־אפשר לחלום עליו כשאתה עושה את הצעדים הראשונים שלך בטניס. כשאתה מתחיל, אתה אפילו לא חושב שתוכל להגיע לגראנד־סלאם, בטח ובטח לא לזכות, אבל לאט־לאט אתה מתקדם ואומר לעצמך שאתה יכול לעשות את זה, מתחיל לפנטז ולהאמין בעצמך.
כל השבועיים האלו באוסטרליה היו קסומים. זכינו בטורניר בלי לאבד אף מערכה, שזה הישג נדיר בפני עצמו. הרגע הזה של להיכנס לאצטדיון לגמר גראנד־סלאם, עם כל האנרגיות המטורפות, היה מיוחד מאוד בשבילנו. עד היום, כשחברים שולחים לי לינקים של נקודת המשחק או של תחילתו, זה עושה לי עור ברווז. זו הייתה החוויה המרגשת ביותר בחיים שלי.
זו הייתה שליחות עבורנו. אנדי ואני תמיד עלינו בהרגשה שאנחנו מייצגים משהו גדול מאיתנו, את המדינה ואת העם היהודי, ובכל מקום שאליו הגענו היינו מקבלים תמיכה מדהימה מהקהילה היהודית, במיוחד מהקהילה המאוחדת והמגובשת של אוסטרליה שדחפה חזק את כל הטניסאים הישראלים ששיחקו שם, והלכה איתנו בכל הכוח ככל שהתקדמנו בטורניר.
על המגרש עצמו שנינו התמקדנו בלנצח משחקים. הרגשנו שאנחנו מספיק טובים כדי לקחת גראנד־סלאם. לצערי נפצעתי אחרי הטורניר הזה ולא הצלחנו לשחזר את המסע הזה בגראנד־סלאם נוסף, אבל באוסטרליה הכל התחבר לנו, כל אחד מאיתנו בנפרד וגם בתור צמד. הכל זרם, בלי יותר מדי מחשבות על מה יהיה. פשוט עשינו את העבודה עם האמונה שאנחנו שווים זכייה. צריך גם מזל, אבל כשזה מתחבר לך ברגע הנכון כמו שזה התחבר לנו, זה מדהים. אחרי שעשינו את זה, הגשמנו חלום לכל הטניס הישראלי, לא רק חלום שהיה שייך לאנדי ולי.
