אבי פרחן חוזר לפינוי ימית, ליום הטראומתי שבו הפסיד בקרב על ביתו

כותרת השער "דגל ישראל יורד בסיני" מחזירה אותי 37 שנים לאחור. מתחת לצילום של ימית לאחר הריסתה נכתב: "כאן היו פעם רחובות, בתים, כיכרות, דשא ושדרות". אני רוצה להדגיש: בימית היו חיים.

חלוצים של שנות השבעים נקראו לדגל על ידי הממשלה והגיעו מן הקיבוץ, המושב והעיר. ביניהם גם עולים חדשים מארצות־הברית ומברית־המועצות לשעבר, שהתיישבו בחבל ימית, הפריחו את המדבר והפיחו בו שמחה וחדוות עשייה. ימית הייתה כור היתוך בעלת אופי קהילתי, חברתי ותרבותי, עם בני נוער יוצאי דופן שצעדו איתי בכל הצעדות העממיות בארץ. לא אשכח את הצעדה לירושלים, עם הגמל הנושא על גבו שני אשכולות תמרים, אשר הובל על ידי איברהים השכן, שנרתם בשמחה להביא לירושלים את סמלי חבל ימית. הצעדות והספורט העממי היו מסורות שליוו את חיינו בעיר.  

זה מביא אותי לימים האחרונים שלנו כמשפחה האחרונה בימית. בשעה שהלמות הדחפורים הורסים את הבתים סביבנו, לורה, רעייתי, העלתה רעיון מתוך סערת רגשות וכאב: לעלות עם דגל הלאום לירושלים. למחרת בבוקר הגיעו אל ביתנו המוני חיילים והודיעו כי עלינו להתפנות. ביקשתי מאלוף־משנה שהזדהה כמפקד לערוך מסדר, ולהעביר לידיי את הדגל שהיה מונף על גג ביתי. מיד טיפס לוחם ימ"מ על התורן והעביר אותו אליי בהתרגשות. כך החל המסע הרגלי לירושלים, כאשר דגל הלאום בידינו.

המסע נמשך שבוע ימים ואלינו הצטרפו אלפי מזדהים. במהלכו נשאלתי לאן יהיו פניי מועדות אחריו ועניתי: "אני הולך להקים מחנה פליטים סמוך למחסום ארז. ממתין לחזרה לסיני". בערב יום הזיכרון תשמ"ב, בשער הגיא, הגיעה משלחת ובראשה אל"מ יוחנן מגל ז"ל, שהעביר לי מסר משר הביטחון אריק שרון ז"ל: "למה מחנה פליטים? בוא תקים יישוב ליד מחסום ארז". כך נולד היישוב אלי סיני ובעקבותיו ניסנית ודוגית... והשאר היסטוריה!