גביע אירופה לתל־אביב
|
08.04.1977
רז שכניק
הגביע הוא שלנו

7 באפריל 1977, בלגרד, יוגוסלביה. מכבי תל־אביב משחקת בפעם הראשונה בתולדותיה בגמר האירופי בכדורסל נגד מובילג'ירג'י וארזה האיטלקית. ישראל בעוצר, מופעים מתבטלים, הצגות נדחות. אחרי הנס בווירטון והניצחון על צסק"א מוסקבה, כולם רוצים את הגביע.

אבל בצד השני עומדת אימפריית כדורסל של ממש, אלופת אירופה, אחרי שבעה גמרים רצופים. המאמן של מכבי, רלף קליין ז"ל, הגדיר את זה הכי טוב שיש: "אמרתי לשחקנים, מי היא בכלל וארזה? חנות נעליים ברמה גבוהה אמנם, אבל חנות נעליים. אמנם מועדון פאר, אבל בתוך איטליה, ברומא, במילאנו, בפירנצה, לאף אחד לא אכפת ממנה. אתם לא מייצגים רק את מכבי אלא את כל המדינה. וארזה לבד. אין לה את התמיכה של כל איטליה. לנו יש".

מכבי ת"א לא הייתה אז הקבוצה של המדינה, אלא קבוצה שיש לה מדינה. משה דיין, נכס צאן ברזל ממלכתי וביטחוני, היה יורד לפרקט ללחוץ ידיים לשחקנים לפני כל משחק, והצלחות המועדון הצהוב נספרו בנשימה אחת עם מבצע אנטבה ועם הזכייה של רינה מור בתחרות מיס תבל. העלייה הבלתי נתפסת לגמר גביע אירופה סימנה לישראל בדיוק את מה שאמר טל ברודי אחרי הניצחון על צסק"א: "אנחנו במפה ולא רק בספורט, בהכל". אלה גם היו הימים של ערוץ 1, מאה אחוזי רייטינג, ומיליונים עברו ללא נשימה את הדקות האחרונות מבלגרד, עד שגביע אירופה הלך לתל־אביב.

היה אז קרב של ממש על הכותרת. יצחק רבין, ראש הממשלה, הודיע על התפטרות. דילמה עריכתית של ממש. שער "ידיעות אחרונות", שעד אותה תקופה ניפק כותרות הקשורת לספורט בעיקר במשחקים של נבחרות ישראל, הקדיש בסופו של דבר חלק נרחב לגביע, מתחת לדרמה הפוליטית.

כשהתפזר העשן, התברר שקם מלך חדש לישראל: מיקי ברקוביץ'. כל השאר כתוב בהיסטוריה.