התמונה שלי עם רבין הונחה בגאווה על השידה שבמרכז הבית שלנו. כמה שבועות קודם ראיינתי אותו, כילדה צעירה ונרגשת, בתוכנית של דן שילון. "ירו ברבין!" נשמעה הצעקה בבית באותו מוצאי שבת, ואני רצתי מהחדר שלי, חלפתי על פני התמונה הזו, להתעדכן בחדשות.  

רבים הזדעזעו מהעובדה שראש ממשלה נרצח. גם אני, אבל למען האמת זו הייתה הפעם הראשונה שבה מישהו שהכרתי ‑ נפטר. כך שהתדהמה הייתה קודם כל אישית, לא לאומית. רק לפני כחודש ישבתי איתו במעגל של דן שילון בערוץ 2, שואלת שאלות על אוסלו ועל רמת הגולן, מקבלת תשובות שכללו גם עצות לחיים. בהפסקת הפרסומות רבין שאל לדעתי על אביב גפן וקובי אוז, שהופיעו שם.

כל כך הרבה דברים השתנו מאז אותו לילה נורא. תפיסת האבטחה, למשל. כעיתונאית צעירה, הרגשתי אז מיידית כיצד אירועים הופכים מאובטחים יותר. אני זוכרת איך נכנסתי לאותם צילומים עם רבין באולפני הרצליה ללא כל בדיקה ביטחונית, ללא שום שיקוף או בידוק חשדניים. התמימות הזו נסדקה. מעגלי האבטחה סביב סמלי השלטון שלנו התעבו. אנחנו כבר יודעים, לצערנו, שזה יכול לקרות.

אבל ברמה האישית ביותר, מה שהשתנה באותו לילה הוא היחס שלי לזהות שלנו. למורשת, ליהדות, לתורה. בכל השיחות החינוכיות שנערכו אז בבית הספר, אחרי הרצח, הסבירו לנו שזו מדינה יהודית־דמוקרטית, והוסיפו ואמרו כל הזמן שעכשיו הדמוקרטיה שלנו בסכנה. משהו בתוכי התקומם: לא נכון, הדמוקרטיה חזקה, היא תשרוד. אם כבר, היהדות שלנו בסכנה. אם היהדות תזוהה עם יגאל עמיר ‑ היא בסכנה קיומית.

הייתי אז חילונית לגמרי, אבל עמוק בפנים ידעתי שזו פשוט לא יהדות. שזה עיוות. שהביטויים שהכרתי - "לא תרצח" ו"אהבת לרעך כמוך" - הם לא קלישאות. היו אז כלי תקשורת ופוליטיקאים שניסו לקשר בין הרוצח לבין המגזר הדתי כולו. חשתי איכשהו שזו האחריות שלי, דווקא עכשיו, לברר מהי באמת היהדות. ידעתי בוודאות שהיא לא מה שהתחולל בכיכר. מהי כן? לא ידעתי, וכמו שאומר מנחם הורוביץ: יצאתי לבדוק.

המסע הזה עדיין נמשך. גיליתי אוצרות נפלאים. אני מתביישת לומר היום ש"רצח רבין החזיר אותי בתשובה", זה נשמע הזוי. בדרך כלל אנשים מספרים שראו את האור, לא את החושך.

השנים חלפו. התמונה ההיא עדיין מונחת על השידה בבית הוריי, והילדים שלי כבר יודעים לספר את הסיפור שמאחוריה.