תסתכלו טוב־טוב על תמונת השער הזאת. האיש שזה עתה יצא מביתו בחולצה לבנה ועניבה, במעיל שחור שגדול על מידותיו ובמגבעת - הוא ראש ממשלה. הוא בסך הכל בן 70, בן גילו של בנימין נתניהו, אבל נראה מבוגר בהרבה.

שש שנים ו־16 שבועות הוא כיהן כראש ממשלת ישראל. ובתמונה הזאת, שצולמה במוצאי שבת, 11 בדצמבר 1983 בשעה 5:25 על ידי צוות "זום 77" - הוא יוצא בפעם האחרונה מבית ראש הממשלה בדרכו לביתו החדש ברחוב צמח 1 בירושלים.

לעזיבה הזאת קדמו 100 ימים של בדידות, כפי שמציינת הכותרת, אבל בתמונה משתקף הרבה יותר מזה. משתקף ממנה עצב רב. משתקפת ממנה שפיפות. משתקפת ממנה צניעות.

גם מי שלא מזהה את ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, יכול להעיד רק על סמך התמונה שהאיש הכחוש, הכפוף, שעיניו הפעורות מביטות מאחורי משקפיים גדולים ושכפות ידיו הרזות מבצבצות משרוולי מעילו - עובר ימים קשים.

לא תמיד הם היו כאלה. זה האיש שבמאי 1977 הביא למהפך שלטוני. לפעם הראשונה שבה הצליח הליכוד לנצח בבחירות ולסיים את שלטון מפא"י ששלט במוסדות היישוב והמדינה כמעט 50 שנה.

זה האיש שב־1979 חתם על הסכם שלום עם מצרים ובתמורה החזיר את כל סיני. שנה קודם הוא קיבל ביחד עם נשיא מצרים סאדאת את פרס נובל לשלום. והוא גם האיש שהוציא, בהובלת שר הביטחון שלו אריק שרון, את מדינת ישראל למבצע שלום הגליל ביוני 1982, מבצע שהפך למלחמת לבנון הראשונה, שבגינה התבוסס צה"ל בבוץ הלבנוני עד לשנת 2000.

מול ביתו של האיש הזה עמדו במשך שנים מפגינים עם שלטים שעליהם היה מצוין מספר החיילים שנהרגו בלבנון עד שבגין, שנכנס לדיכאון, קם יום אחד ואמר "איני יכול עוד", התכנס בביתו ולא יצא ממנו עד יום מותו בגיל 78. בגין לא נקבר בחלקת גדולי האומה, אלא ביקש להיקבר לצד אשתו האהובה, עליזה, בבית הקברות בהר הזיתים.

התמונה הזאת משקפת לנו את מגבלות הכוח. את אפסותו של האדם. מעבר היותה חד־פעמית באופן שבו תפסה אדם גדול ברגעי השפל שלו, היא מזכירה לנו ימים אחרים. ימים שבהם היה למצפן הפנימי, לקוד המוסרי והערכי ולערך של קבלת אחריות ‑ חשיבות עליונה. ימים שבהם המנהיג שירת את המדינה ולא המדינה את המנהיג.

ימים שבהם מנהיג ידע מתי ללכת.