היא הייתה אלילת ילדותי, מודל והשראה. אמא שלי האכילה אותי בדייסה לצלילי "הדואר בא היום", ואבי, זכרונו לברכה, נהג לטפס על סולם לפני שהתחיל לשיר את הצלילים הגבוהים של "חורשת האקליפטוס, הגשר, הסירה". בפעם הראשונה שנשלחתי לראיין אותה גימגמתי ביראה. כשהתחתנתי ועקרנו לארצות־הברית, החלטתי להתחכם. הוצאתי מהמזוודה את הבגדים של בעלי הטרי ובמקומם ארזתי תקליטי אוסף משיריה כדי שימתיקו את געגועיי בניכר. וכשחזרנו ארצה, ובתי הבכורה התבקשה להכין עבודה ליום ירושלים, צילצלתי אליה בחשש. הלב שלי הכפיל את קצב פעימותיו כשחשבתי שתיכף אשמע את קולה בצידו השני של הקו.

אבל נעמי, עם ה"הלו" המתרונן שלה, דווקא שמחה. בתי ואני עלינו לרגל לדירתה הגבוהה, והיא סיפרה באריכות ובצבעים חיים איך כתבה את "ירושלים של זהב". בתי קיבלה 100 על העבודה. אני קיבלתי שיעור לחיים. לפני פרידה, נעמי לחשה באוזני: "אף פעם אל תתעלמי ממכתבים של קוראים, צעירים כמבוגרים". הבטחתי לה שאאמץ את העצה.

דבר לא הכין אותי לעובדה שביום קיץ אחד, באמצע התמוז, בדיוק כשם שהתנבאה, נעמי שמר הלכה לעולמה. העורך שלח אותי לבית הקברות שעל חוף הכנרת, לסקר את מסע הלוויה. היה חם מאוד. הדקלים השפילו ראש, ובתוך דקה איבדתי את ידיי ורגליי בתוך הזרם. עשרים אנשי רוח כבר הופיעו ברשימת המספידים, ואת מי מהם אבחר לצטט? ואיך? האם לדחוף את הטייפ הקטן אל פניו של הנואם? זה לא יפגע בכבוד המעמד? אולי אנסה לרשום שורות במחברת, כמו שהיא נהגה לכתוב את חרוזי הבוסר שטרם הבשילו ליצירה?

ביום ההוא להט האוויר ככבשן. אפילו רוח קלה לא נשבה. ההספדים התארכו וגופי נשטף בזיעה. היה צפוף ודחוס ובקושי קלטתי זנב מילה. הצטערתי שנסעתי עד לכנרת, לדרכה האחרונה. חשבתי שאילו ישבתי בבית, מתחת למזגן, מול המסך, היה באפשרותי לשלוח אליה ניגונים של אהבה. בפקק האינסופי שהתנחשל בדרך הביתה, למרכז, צילצלתי לקלדנית של המערכת. "איך היה?" היא שאלה.

"גם אגדות מתות", עניתי. וזו הייתה הכותרת ביום המחרת.