מהשער מסתכלת עלינו ילדונת יפהפייה, ילדונת עם שיער משי ועיניים כחולות. "מי לא ירצה ילדה מתוקה כזו?" הלב שואל ישר, ואז פתאום קולט, ונופל עוד 16 קומות אל הזוועה שלמטה. כי זה לא רק שהשלגייה התמימה שלפנינו לא הייתה רצויה, היא הייתה שנואה ממש. עברה מיד ליד כמו חפץ, היטלטלה מבית לבית ממש כמו אותה מזוודה אדומה שאליה נדחסה, ובה נמצאה מושלכת. ילדה בת ארבע וחצי שהיא בעצמה מזוודה, תיק כבד, בשביל כל אחד מהמבוגרים שאמורים להתמוגג ממנה.

רוז פיזם הייתה ילדה שזקוקה להמון תשומת לב וסבלנות. ואולי זו הטרגדיה, זה בדיוק מה שגרם לה להפוך להפרעה בזוגיות החדשה של אמא שלה, מארי פיזם, עם סבא שלה, רוני רון. ליפול תחת הגלגלים של רכבת הגשמת העצמי הדוהרת. לא רק שמארי לא הצליחה לשלב את הבכורה המאתגרת בחייה החדשים, היא החלה לנטור לה טינה על זה שהיא הורסת לה, בכוונה, את החלומות. אמא וסבא החליטו להיפטר מהכתם העקשן, זה שמקלקל את תמונת האושר המשפחתית.

הורות שנות האלפיים הפכה את המקצוע לספורט אתגרי. אנשים השקיעו בילדים כמו בקריירה ראשונה, התפיחו במו ידיהם בצק ללחמניות, שיהיה לקיסרי השפע הקטנים שלהם מחר לבית ספר. ביזבזו את בוקר יום שישי היקר על ללכת לקשט את הגן לפורים. ובתוך כל הפלסטיקיות המקריבה הזו ישבה מארי פיזם, לא מעזה להודות בחולשה ולא מבינה מה לא בסדר בה, מדוע היא לא מצליחה להתאהב בילדה האחת הזאת שלה. "אני אולי הייתי אמא שלה", אמרה לחוקרי המשטרה אחרי שהכל נגמר, "אבל לא הייתי אמא שלה בלב".

התחשק לי לחנוק אותה בשתי ידיים כששמעתי אותה אומרת את זה, אבל אחר כך חשבתי שיש אמהות שפשוט לא מתאימות לילדים שנולדים להם. רק שלמארי פיזם לא היה שום סיכוי להודות בזה, היא הייתה חייבת להמשיך להצטייר כמושלמת. בתוך השקר הזה היא הלכה והתרחקה מהאנושיות שלה. הלכה והשתכנעה שהילדה שלה היא שטן.

נותר רק לחשוב מה היה קורה אם מארי פיזם ורוני רון היו מצליחים להתגבר על המחשבה הנרקיסיסטית שהם שני פתיתי שלג ייחודיים, כאלה שנופלים להתנכלות של ילדה אפלה. לרוז זה כבר לא יעזור. ילדה כל כך מתוקה, כל כך יפה, שמוטלת כמו אשפה בתוך מים חשוכים.

‍