קשה להסביר את האווירה ששררה במדינה לפני המשחק מול ברית־המועצות באצטדיון ר"ג. ההרגשה הייתה כמו ביום כיפור - לא הייתה תחבורה בכבישים ואנשים לא הסתובבו ברחובות. מי שיכול היה להגיע נהר למגרש, שתכולתו עמדה על 40 אלף איש (למרות שלמעשה הצטופפו בו 65 אלף באותו היום), וכל השאר נצמדו לטרנזיסטור. צריך להבין שכל קשר בינינו לבין הרוסים ב־1956 היה כמו להגיע לירח, ולכן המשחקים נגדם היו היסטוריים. חמי לעתיד היה יוצא רוסיה, ואמר לכולם לא להפריע לו, כי ברית־המועצות משחקת.

לפגוש את ברית־המועצות באותה שנה היה משהו מיוחד גם מבחינה מקצועית. זו הייתה נבחרת מעולה שזכתה בסופו של דבר באולימפיאדת מלבורן, עם שחקנים מנבחרת אירופה. היום אפשר כבר לראות כוכבים בטלוויזיה, אבל אז היה נדיר עבור האוהדים שלנו לראות מקרוב שחקנים ברמה כל כך גבוהה.

כשנסענו לברית־המועצות קודם לכן, האצטדיון היה מלא כולו וחלק מהשחקנים בכה בנגינת "התקווה". הפסדנו באותו משחק 5:0, והבנו שפה בארץ חייבים לעשות את המיטב ולתת את הכל כדי לצאת בתוצאה סבירה - והפסד 2:1 בהחלט נחשב לכזה. עד היום זוכרים את השער היחיד שהבקענו, נגיחה של "ראש הזהב" נחום סטלמך. לפני הסיום היינו קרובים לעוד אחד, כששייע גלזר בעט כדור שכל שוער רגיל היה נכנע לו, אבל עמד שם בשער לב יאשין, השוער מספר 1 בעולם, שהציל את הבעיטה.

גם אצלנו עמד בשער ענק, יעקב חודורוב. הייתם צריכים לשמוע את צהלות השמחה של הקהל אחרי שהוא קיבל טיפול בעקבות פציעה וחזר למגרש. זה היה משחק שנכנס לתודעה של מדינת ישראל.

‍