קטיושות על יישובי הצפון, פיגועי דקירה ברחובות ירושלים וירי על רכבים ביהודה ושומרון ראינו, ספגנו ובכינו. דווקא הלינץ' המטורף שביצע המון פלסטיני בשני חיילי צה"ל ברמאללה הוא שהפיל לרבים מהישראלים את האסימון. בפעם הראשונה ראינו את הזוועה בעיניים, הבנו עם מי יש לנו עסק.

שבע שנים וחודש אחד לפני כן נערכה חגיגה על מדשאות הבית הלבן. לימין הישראלי המובהק, שהיה אז לא מאוד גדול, הסכם אוסלו נראה כטירוף כבר מהרגע הראשון. אבל הרוב הפוליטי החליט לתת לו סיכוי - וגם אלפי כלי נשק לשוטרים הפלסטינים. הלינץ' ברמאללה הוא תמצית מותו של אוסלו. אוי, התמימות. חלמנו להפוך לגבול שווייץ־אוסטריה, קיבלנו בחור צעיר מטול־כרם שנכנס לקיבוץ מצר ושחט אמא וילדים.

12 יום לפני כן דימם מדחת יוסף למוות בקבר יוסף שבשכם כי בכירי צה"ל וממשלת ישראל עוד תלו תקוות בחילוץ שתבצע המשטרה הפלסטינית. אחרי הלינץ', גם הוא בחסות אותה משטרה, כבר ירדנו מהרעיון שמישהו אחר יילחם בשבילנו.

אנחנו חיים בשכונה שבה אשתו המודאגת של רב־סמל יוסי אברהמי מתקשרת לטלפון הסלולרי שלו. אחד ממבצעי הלינץ' הצוהלים עונה לה ומספר בחדווה שהרגע סיים לרצוח את בעלה. יש לנו שכנים שהשליכו את ואדים נורז'יץ מחלון בגובה שמונה מטרים. ההמון מריע, אבל לא יודע שובע. הם גוררים את השניים ברחובות רמאללה ושורפים את הגופות. החומר האנושי שלצידנו הופך את הלינץ' הזה לאירוע שחוגגים אותו במסיבות סיום בגני ילדים. כן, ממש ככה.

הלוואי שלא לנצח נאכל חרב. הרי הרבה יותר כיף לאכול חומוס ברמאללה, אבל המחיר הבלתי נתפס שאזרחי ישראל שילמו על הרפתקת אוסלו בעט את המפה הפוליטית אלפי שנות אור ימינה והוביל למסקנה אחת: עד שהחברה הפלסטינית, ואולי העולם הערבי כולו, יעברו תהליכים שנראים היום כמו חלום רחוק, אין שום מצב בעולם שנוכל להפקיד את ביטחוננו בידיהם.

עד אז, אנחנו שומרים על עצמנו בלי לסמוך על אף אחד אחר. עד אז, אין מה לדבר על ויתור על גישה חופשית ויומיומית של צה"ל לרמאללה. עד אז, אנחנו לא חולמים לצערנו על להניח את החרב. כי על בשרנו למדנו עד כמה לא נאים הם השכנים, נכון לעכשיו. ביום ההוא הבנו שלנצח נאכל חרב. אם נניח אותה לרגע, הם שוב ירימו אותה עלינו.

‍