שמעון פרס נפטר
|
29.9.2016
אלון פנקס
לא הפסדת כלום, שימון

שימון שלום,

לא יצא לנו לדבר כבר כמה זמן, למרות שאני ממשיך לשאול ואתה פשוט לא עונה. כבר שלוש שנים ועוד כמה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה שאמרת לי בבוקר "מסטרפיס כתבת ב'ידיעות אחרונות'", ולחלופין, שבוע קודם: "אמור לי, השתגעת? מה אתה כותב דבר טפשי כזה? מנין זה בא?". עכשיו, כש"ידיעות אחרונות" חוגג 80, זו הזדמנות לכתוב לך.

שלוש שנים, חודשיים ושבועיים עברו מאז - סליחה על הביטוי - הלכת לעולמך. אני זוכר ב־2002 שאמרתי לך "אז מה, אבא אבן הלך לעולמו?", ואתה אמרת: "מה זו השטות הזו? מה זה 'הלך לעולמו'? זה עולמו, פה זה עולמו, פה זה עולמנו, אין שום עולם אחר. היית אי־פעם בעולם אחר? רבין נרצח, גם עליו אמרת 'הלך לעולמו'?".

העולם הזה, שימון, העולם של 2019, הוא לא משהו שתרצה לראות. או להתגאות בו.

את הסיפורים הסודיים באמת עליך עדיין אסור לספר, ומותר רק להסתפק במילה יפה כמו "הרתעה", או בביטוי מרהיב כמו "על פי פרסומים זרים".

את הסיפורים המעניינים אפשר לספר, אבל חלקית בלבד. המשעשעים עלולים להעליב הרבה אנשים, המצחיקים יפגעו ביחסי החוץ של ישראל.

נזכרתי שעם לכתך, התלבטתי איך לכתוב "הספד" שכל כך הרבה שנים האמנתי שלעולם לא יהיה בו שימוש.

התלבטתי, כמו אחרים, איך מספרים בתמציתיות על אדם שהחשיבה "מחוץ לקופסה" הייתה זרה לו, היות שמעולם לא הכיר בתקפותה של הקופסה. זה שהעז לטוות חלומות ולשרטט רעיונות על עתידה של ישראל, אבל ספג עלבונות מאלו שנוח וטוב להם לחיות בתוך סיוטי הלילה. זה שהאמין שמנהיגות איננה הצגת סך כל הפחדים כולם, אלא אמונה וחזון ותקווה. זה שהבין שדימונה היא לא גטו במזרח אירופה אלא סופו של אותו גטו. זה שכעס כל חייו על אלו שמתווכחים היום מרה ובצדקנות על האתמול, ולא טורחים לרגע או מסוגלים לחשוב ולתכנן את המחר.

בצער רב אני מבקש לספר לך שבמסגרת פסק הזמן שנטלת לעצמך מענייני מדינה מאז ספטמבר 2016, לא הפסדת כלום. פוליטיקה כאוטית ופסיכוטית. שתיים, כנראה שלוש, מערכות בחירות בשנה אחת סביב ראש ממשלה צדיק שמנסים להפילו בהפיכה שלטונית באמצעות שלושה כתבי אישום. סדר עולמי שהחזיק מעמד מאז 1945 מתפורר ומתפרק. רק לפני כמה ימים הזכירו לנו שבתקופתך בישראל הענייה והדוויה היו רק תפוזים, נעלי המגפר ומכוניות סוסיתא. טוב שלא שמעת את זה.

באמת, שימון, לא הפסדת כלום.