אלה היו ימים של אופוריה. ישבתי ליד קרוב משפחה, ליכודניק מושבע, והבחנתי שהוא דומע. אולי, מי יודע, פרק חדש הולך להיפתח. פגישה עם ערפאת בוושינגטון, ונחיתה של ראש ממשלה ישראלי במרוקו נראו אז כמו אחרית הימים. ההתרגשות הייתה מוצדקת. גם הדמעות.

ידיעה קטנה בעמוד הראשון עסקה בשגריר סעודיה בוושינגטון. בהמשך מסופר שמדובר בבנדר בן־סולטן, "הנסיך", כפי שקראו לו בבירה האמריקאית. מי שמביט היום ב־MBS (מוחמד בן־סלמן, יורש העצר הסעודי) לא יכול להתעלם מהחלק של קרוב משפחתו, בן־סולטן. משום שבן־סולטן לא היה רק שגריר - הוא היה המנוע שמאחורי הקלעים. אם התחולל שינוי באותן שנים בעולם הערבי - בן־סולטן מייצג אותו. הוא רצה שלום, הוא קידם שלום. הוא נגע, בהמשך, במוקשים הנפיצים ביותר בסכסוך וניסה לפרק אותם. אצל ערפאת, מלכתחילה, היה מדובר בהונאה. הוא לא התכוון לשלום. הוא אמר שוב ושוב, בנאום ביוהנסבורג ב־1994, ובשטוקהולם ב־1996, שהוא לא התכוון לשלום. ההסכמים היו מבחינתו טקטיקה. האסטרטגיה הייתה פירוק ישראל מבפנים. פגשתי אותו שלוש פעמים. בתוניסיה, בעזה וברמאללה. איש חייכן, מקסים, חם ומחבק. אבל זה היה זיוף. הוא חתם על הסכמים מול המצלמות, ועודד טרור במחשכים.

בן־סולטן היה האנטי־תזה שלו. הוא סימל את השינוי שהיה יכול להוביל לפרק חדש. שעת המבחן הגדולה הגיעה לאחר שוועידת קמפ דיוויד נכשלה בקיץ 2000. ביל קלינטון לא התייאש. הוא גיבש תוכנית שקרויה עד היום על שמו. בן־סולטן היה לידו. התוכנית כללה הכרה בישראל כבית לאומי לעם היהודי. למרות הטרור, למרות שהאינתיפאדה השנייה כבר גבתה מחיר דמים, למרות מוחמד אל־דורה והלינץ' ברמאללה, בן־סולטן נשאר נאמן לרוח המקורית של הסכם אוסלו. הוא שיכנע חלק ממנהיגי ארצות ערב, כולל מלך סעודיה כמובן, לאמץ את תוכנית קלינטון. הוא היה הבולדוזר מאחורי הקלעים. הוא גרם למפנה היסטורי, משום שלראשונה הושגה הסכמה ערבית למדינה יהודית. אחרי שישראל קיבלה את הפרמטרים של קלינטון, ערפאת הגיע לוושינגטון. בן־סולטן התיישב עליו. "אם תאמר לא", הוא אמר לו, "זו לא תהיה טרגדיה, זה יהיה פשע". ערפאת הלך לבית הלבן, וביצע גם טרגדיה וגם פשע. הוא אמר לא.

ברבות הימים הופצה תעמולת ההסתה על "פושעי אוסלו". אלה שהיו להם כוונות טובות הם לא פושעים. הם אולי טעו, לא יותר. ערפאת, לעומת זאת, אף פעם לא התכוון. הוא היה הפושע העיקרי. פושע אוסלו.

‍