לפני קצת יותר משלוש שנים אירעה באמריקה ההפתעה הפוליטית הגדולה ביותר בתולדותיה.
בלילה ההוא, במרכז קונגרסים במנהטן, הכינה התקשורת האמריקאית את הכתרתה של מי שנחשבה למנצחת הכמעט ודאית. העמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס" היה כבר מעומד עם הכותרת הראשית "מדאם פרזידנט". צי של משאיות לוויין עמד מחוץ לאולם הגדול בו הושבה אמריקה תקינה פוליטית על הבימה, בכל צבעי הקשת, מוכנה לשבירתה של תקרת הזכוכית האטומה ביותר, זו שמנעה עד אותו רגע את השבעתה של אישה לתפקיד החשוב בעולם. כאשר ייוודעו התוצאות, אראה את האנשים האלה פורצים בבכי, לא מאמינים.
כמה קילומטרים משם, האולם של המועמד דונלד טראמפ היה קטן בהרבה, כמעט סמלי. בסוף השבוע לפני הבחירות תידרכו אסטרטגים במפלגה הרפובליקנית לגבי המודל שלהם, לפיו המועמד עמד להפסיד. טראמפ עצמו, אמרו מקורבים לאחר מכן, לא חשב שינצח; הוא רק רצה לצאת מהסיפור הזה ללא השפלה. את הסוף כולנו מכירים.
כמה חודשים קודם לכן יצאתי לארה"ב ותיעדתי בסדרת כתבות עומק לערוץ עשר את אמריקה השבורה של רצועת החלודה. המודלים הסטטיסטיים אמנם אמרו שהסיכוי לניצחון של טראמפ הוא קלוש, אבל קריאה יסודית בהם סיפקה גם את הערוצים בהם הוא עשוי לנצח: השחורים לא יגיעו לקלפיות כפי שהגיעו בשנות אובמה; יהיה מרד במדינות הכחולות, הדמוקרטיות, של עובדי תעשייה וכרייה; תהיה התגייסות יוצאת דופן בבייס של הימין האמריקאי, האוונגליסטים, ולא רק.
כאשר מנתחים את אמריקה, אין טעם באנקדוטות אלא אם אלה מחזקות ומגבות את נתוני העומק. התיעוד שחזרנו איתו המחיש שכל התרחישים שסטטיסטיקאים הציגו כאפשרויות אסוניות להילארי קלינטון הולכים ומתממשים. איפשהו באמריקה הלכה ונוצרה טראמפלנד כזו; גועשת וזועמת, נחושה לפרוץ את מסדי הצביעות של הממסדים בוושינגטון.
האנשים האלה לא התרשמו מתחושות האיבה והבחילה אצל רפובליקנים מסורתיים כמו ג'ון מקיין כלפי טראמפ. הם לא האמינו שיש משמעות לעדויות של תריסר נשים, בשמן ובפניהן, שהאשימו את טראמפ פומבית בביצוע מעשים שנעו מהטרדה מינית ועד אינוס ממש. הנתונים הכלכליים, שהראו שכלכלת ארה"ב יצאה מהמשבר, התקבלו אצלם בספקנות גמורה; העושר לא חילחל אליהם. ואת קלינטון הם לא סבלו, וחלק מזה, בלי ספק, היה שוביניזם ממש.
זו טראמפלנד שהמועמד הצליח ליצור, אבל היא לא נוצרה מהאוויר. התקשורת האמריקאית העניקה למועמד הרפובליקני זמן מסך יוצא דופן, שידרה בשידור חי את אסיפותיו ונהנתה מכך שהוא עושה רייטינג. העיתונות האמריקאית חשה צורך "לאזן" את השערוריות שייצר עם דיווחים שרבים מהם התבררו כשקריים על פרשיית האי־מיילים שנראית בדיעבד פשוט מגוחכת. כאשר המדיה האמריקאית התעשתה – זה היה מאוחר מדי, ואדם שקורא לעיתונאים "אויבי העם" משמש כעת כנשיא ארה"ב.
בעוד פחות משנה ילכו שוב האמריקאים לבחירות. לפי הסקרים ומצב הכלכלה המזהיר, לטראמפ יש סיכוי מצוין לנצח. טראמפלנד לא הייתה הברקה של מיצוב, תחושה במהלך מערכת בחירות. היא נותרה איתנו עד היום.
