1977 הייתה שנה עם הרבה מזל עבורי. זאת הייתה שנה הפריצה שלי בכדורסל ובחיים בכלל. באותה שנה התחתנתי עם אשתי, ומבחינתי זה היה המפתח לכל ההצלחה ומה שעזר לי לעשות את הפריצה שלי. שנה לפני כן שיחקתי בקולג' נבאדה־לאס וגאס בארה"ב, אבל אחרי הרבה חשיבה ולחץ עליי החלטתי לחזור. יחד עם חבריי לקבוצה הפכנו לחבורה של לוחמים, תלכיד מנצח.

הכל התחיל בניצחון הגדול בווירטון על צסק"א מוסקבה. זה היה ב־17 בפברואר, יום ההולדת ה־23 שלי, והייתי בטוח שבמשחק כזה עם תאריך כזה אפשר לעשות פלאים עם הרבה אמונה. שיחקנו באולם קטן עם 2,000 מקומות, ומתוכם היו 2,001 ישראלים, ועשינו את זה בענק. מאותו ניצחון התחלנו לפנטז על הגשמת החלום הגדול - להביא את גביע אירופה ארצה.  

מאוד חששנו לפני הגמר מול וארזה, אבל לפני המשחק, בחדר ההלבשה, רלף קליין ז"ל אמר לנו משפט שטבוע בראשי עד היום: "וארזה היא עיר קטנה באיטליה. אם הם ייקחו את גביע אירופה, התושבים יקראו את העיתון בבוקר ובערב כבר יעטפו איתו דגים. אבל אם אתם תיקחו את גביע אירופה, עם ישראל והיהודים בכל העולם יזכרו לכם את התאריך ואת הניצחון הזה". וכך היה. עלינו לפרקט עם אמונה גדולה כמו אריות ועשינו את הבלתי ייאמן.

אני זוכר את הרגע של הזכייה כאילו זה היה עכשיו. נשארו על השעון שתי שניות, ופשוט לקחתי את הכדור והעפתי אותו כמה שיותר גבוה כדי שהשעון ירוץ. בסיום הייתה חגיגה גדולה, התעלות הנפש, הגשמנו חלום לא רק של עצמנו, אלא של כל המועדון והמדינה.  

לא הייתה שמחה כמו זו בחגיגות כשחזרנו, כשאלפי אנשים קפצו לבריכה בכיכר מלכי ישראל. מכבי ת"א זכתה מאז באליפויות אירופה - אבל זה פשוט לא אותו הדבר, השנה הזאת באמת הייתה חלומית עבורי.