הייתי בחור צעיר כשארצות־הברית נחתה על הירח, ועודני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי אז. הן מן העובדה הלא־נתפסת ששם, על הירח, מהלכים ממש ברגע זה בני אדם, והן משום שהיה זה מפגן של יכולת חיובית, של כוח טוב, טור דה פורס של חברה חופשית, מדעית, דמוקרטית, נועזת, פורצת גדרות ודרך.

ובאיזו זריזות התפתחה היכולת הזאת! כאן, בכדור הארץ, עוד חרשו איכרים את שדותיהם במחרשת עץ שלא השתנתה במשך שלושת אלפים שנה. ושם, ב"ים השלווה" שבירח, רק 66 שנים אחרי שהאחים האמריקאים וילבור ואורוויל רייט הטיסו את כלי הטיס הממונע הראשון למרחק של כמה עשרות מטרים, נחתו אסטרונאוטים אמריקאים שטסו בכלי טיס ממונע מאות אלפי קילומטרים. ומה שהפעים אותי במיוחד היה שבעוד ניל ארמסטרונג תקע דגל אמריקאי חגיגי באדמת הירח, באז אולדרין דילג וקיפץ סביב־סביב בחליפת החלל המגושמת שלו, השתובב והתענג על כוח המשיכה הקטן פי שישה של הירח, כמו ילד שגילה צעצוע חדש.

דגל ארה"ב ביטא גאווה מוצדקת, אבל ארמסטרונג היה נדיב ומנומס דיו כדי לומר: "One small step for a man. One giant leap for mankind" - הוא לא אמר One giant leap for America אלא ייחס את ההישג למין האנושי כולו. יש לדבר הזה משמעות, כי ברוב תולדותיו של האדם, במשך מאות אלפי שנים ויותר, חיו בעולם אנשים וחברות שהכירו רק את סביבתם ולא ידעו זה על קיומו של זה. אבל כשהרימו את עיניהם מעלה, חלקו כולם את הנוף המשותף של הרקיע, עם הירח, השמש והכוכבים. מפת גרמי השמיים שונה, אמנם, באזורים שונים של כדור הארץ, אבל כל בני ובנות המין האנושי, במקומותיהם השונים, הכירו אותם, והם, מצידם, מילאו את הנפש האנושית סקרנות, רצון לחקור ולהבין, ובצידם פחד והתבצרות באמונות דתיות.

מעל ל"ים השלווה" נראה אז מראה נפלא ומיוחד: כדור הארץ, על ימיו, יבשותיו וצבעיו, מרחף בשמי הירח. לרגע אחד איחדה הנחיתה ההיא את כל ארצותיו ויושביו, ובמשנהו חזרנו למה ולמי שאנו. 50 שנה אחרי הביקור הראשון בירח, יש להיזכר גם בכדור הארץ, להתנהג אליו כראוי, לטפל בו, להציל אותו מאיתנו ואותנו מעצמנו.