גם היום, 47 שנים אחרי, כשאני נשאל או נזכר ברצח י"א הספורטאים ואנשי המשלחת הישראלית ב־5 בספטמבר 1972 בכפר האולימפי במינכן, אני רואה אותם מחדש. את 11 המופלאים שנרצחו על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור. כאילו זה קרה ממש עכשיו.

לא שכחתי וגם לא אוכל לשכוח את היום הנורא ב־50 שנות הסיקור העיתונאי שלי. זה חיבר אותי עוד יותר ל"ידיעות אחרונות", למקום ובעיקר לאנשים. עיתונות זו שליחות, והשליחות הזו פגשה אותי כבר בתחילת דרכי המקצועית. הייתי עיתונאי צעיר עם מוטיבציה אדירה להצליח, ופתאום נפל עליי האירוע הזה.

שניים ממוריי בעיתון, עורך הספורט אז דב עצמון, והכתב בלונדון נסים קיוויתי, נקבעו כשליחי המערכת לאולימפיאדה. כשנוצרה ההזדמנות לשלוח עיתונאי נוסף, בחרו בי. הייתי שם במינכן, ובמשך השנים זכיתי לסקר עוד אולימפיאדות, אירועי ספורט גדולים בכל היבשות. הייתי עד לזכיות של מכבי תל־אביב בגביע אירופה בכדורסל, במדליה האולימפית הראשונה ההיסטורית של ישראל בברצלונה, בסנסציה של נבחרת הכדורסל בראשות רלף קליין שסיימה במקום השני באליפות אירופה. ליוויתי תחרויות שחייה גדולות לצד החבר היקר יוסף טלקי.

עברתי כמעט בכל העולם, אבל אולימפיאדת מינכן נשארה ותישאר חרותה בלבי. איך אפשר לשכוח את המארגנים הארורים, שבמקום להודיע מיד אחרי הטבח על הפסקת המשחקים, הסתפקו ביום מנוחה ואזכרה — שבסיומו חזרו לשגרה כאילו לא קרה כלום. איך אוכל לשכוח את המחזה קורע הלב בשדה התעופה במינכן, כש־11 הארונות הועלו על הטיסה חזרה לארץ. חודשים רבים אחרי לא הצלחתי להירדם בלילות. מולי ראיתי את פניהם של י"א הנרצחים: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא ויעקב שפרינגר. עם כמה מהם הייתי נפגש עד אז לעיתים מדי יום, או לפחות מדבר איתם טלפונית. פתאום אף אחד מהם כבר לא ענה לי. 

שנאה תהומית למדינת ישראל ולעם היהודי, זו הסיבה העיקרית לכל פיגועי הטרור שהיו עד כה. ואנחנו נמשיך לעלות לבתי הקברות עם זרי פרחים וזיכרונות, ונמשיך לשאול למה זה קרה.