כמה נורא שמפעל הספורט שהביא ארצה רבבות פליטים, חלקם באו כספורטאים אבל נשארו בארץ והפכו לישראלים לכל דבר, מזוהה יותר מכל עם האירוע הטרגי שאירע לפני 22 שנה, הידוע יותר בשם "אסון המכביה".

אחד הסמלים של אחדות העם היהודי כמעט קרע את היחסים בין מדינת ישראל לקהילה היהודית באוסטרליה. מסורת המכביות כולה הייתה על סף פיצוץ.

הערב התחיל באופן חגיגי ומיוחד: טקס הפתיחה של המכביה ה־15. משלחת אחרי משלחת, כולם בלבוש חגיגי ובדגלים, חצו בזו אחר זו את הגשר הארעי שהוקם מעל הירקון, בדרך לאצטדיון רמת־גן.

אנחנו העיתונאים ישבנו באותה עת בתא העיתונות באצטדיון. באזור השעה 20:00 עצר לפתע זרם המשלחות. ירדתי כדי לברר מה פשר העיכוב ואז הגיעה הבשורה: הגשר קרס תחת רגליהם של חברי המשלחת האוסטרלית. אסון נורא בירקון המזוהם. מהומת אלוהים. יצאתי משער האצטדיון ורצתי לעבר הגשר. המראות היה נוראיים. המוני אדם בתוך המים, זה מעל זה. שוטרים ואזרחים מנסים לחלץ את הפצועים, חלקם בולעים מים, לא מצליחים לנשום.

תוצאת האירוע הייתה בלתי נסבלת: ארבעה מחברי המשלחת האוסטרלית, שמנתה קרוב ל־400 איש, נהרגו. 69 ספורטאים אחרים נפצעו בדרגות שונות, בעיקר בגלל החומרים הרעילים המזהמים את הירקון עד היום.

ובעוד הם נאבקים בין חיים למוות, נמשך טקס הפתיחה. כמו סצנה הזויה מסרט, עד שהחליט מי שהחליט לעצור את הפארסה. קריסת הגשר, קבע בית המשפט, היא אסון שנגרם בשל מחדל חמור. גם לאחר ערעורים, נשלח המהנדס שתיכנן אותו, מיכה בר אילן, למאסר.

הזיכרון היחיד שנותר היום מהאסון הוא גשר חדש הקרוי "גשר המכביה ה־15" ובו טבלת הנצחה משיש. הספורטאית האוסטרלית סאשה אלתרמן, שהפכה לסמל – נזקקה ללמעלה מ־30 ניתוחים כדי לנסות ולחזור לחיים.

מאז אותה מכביה אומללה, שאר המכביות שהתקיימו היו אחרות לגמרי. מצומצמות בהיקפן והותירו בעיקר טעם מר.