רק לאחרונה נסגר מעגל: צ'כיה, שמטוסי הקרב, המקלעים והכדורים שמכרה לישראל המבודדת ב־1948 איפשרו לצה"ל להדוף את צבאות ערב והצילו את המדינה הצעירה, רכשה מישראל את מכ"ם מערכת "כיפת ברזל".

מערכת היירוט הפכה גם בעולם למותג הרבה יותר חזק מרובה העוזי או טנק המרכבה, שהיו בעבר המוצרים הכי מוכרים של התעשיות הביטחוניות מישראל.

כיפת ברזל נולדה כרעיון ב־2005, והפרויקט יצא לדרך בינואר 2008. בינואר 2010 היא כבר השמידה רקטות בניסוי רחב היקף, ואושרה לייצור. ב־7 באפריל 2011 היא יירטה בהצלחה רקטת גראד ששוגרה מעזה לעבר אשקלון. צה"ל, עם האתוס ההתקפי וההזנחה הקבועה של הגנת העורף, לא רצה בה, כשם שלא רצה את מערכת החץ שני עשורים לפני כן. אבל התעקשות של בודדים, ובראשם ד"ר דני גולד, אז ראש מחלקת המחקר והפיתוח בצה"ל, שר הביטחון דאז עמיר פרץ ואנשי רפא"ל, הוציאה את הפרויקט לדרך ואיפשרה להשלים אותו בזמן שיא, כרבע ממשך הפיתוח של מערכות דומות.

ב־2012 היה גולד אחד משמונה מהנדסים שזכו בפרס ביטחון ישראל על הפרויקט, בשם המאות שעבדו עליו.

מעבר ליכולת שלה להגן על שמי המדינה מרקטות, מסוקים ומטוסים ללא טייס, ואף מפצצות מרגמה, כיפת ברזל גם מזהה מהיכן בוצעו השיגורים כדי לאפשר פגיעה מהירה ביורים, ויודעת לזהות גם היכן יפגעו הרקטות, כדי לנהל פעילות יירוט מושכלת שתמנע בזבוז מיירטים על רקטות שהיו נופלות בשטחים פתוחים.

אבל גם אחרי קרוב ל־2,000 יירוטים, ברור שלמערכת יש גם מגבלות. שיעור היירוטים שלה, כ־90 אחוז לפי הפרסומים הרשמיים, גבוה אך אינו מוחלט, ולעיתים מצליחות רקטות לחדור דרכה, או שהיא משגרת לשווא מיירטים בגלל התרעות שווא. מלאי המיירטים תמיד יהיה קטן יותר מהאיומים, מחייב השקעת מיליארדים בייצורם, ובסופו של דבר תצטרך ישראל להעמיד לצידה גם מערכת יירוט בלייזר. ומעל לכל, ההצלחה של כיפת ברזל הפכה אותה למענה העיקרי לשיגורים מעזה, מסוריה ומלבנון, ומפחיתה את הדחיפות של צה"ל ושל הדרג המדיני לטפל באיום עצמו.