הפחד הגדול שלנו באותו לילה היה באג 2000. קולטים?

וקמנו בבוקר, והכל היה בסדר. וחשבנו שחילופי האלף עברו, יחסית, בשלום.

ולא היה לנו מושג. ולא ידענו כלום. ולא הבנו שהתעוררנו לבוקר של יום כל כך חדש, עד שאין לנו דרך לנחש כלום. לא את מגדלי התאומים, ולא את אל־קאעידה, לא את דאעש, לא את המפולת הכלכלית, לא את ההתחממות הגלובלית או הסורית ולא את טראמפ, את פייסבוק, את פייק ניוז, את ברקזיט, את האקזיט של השכן, את שלושת כתבי האישום — אני צריך להמשיך? כי אני יכול.

אבל חששנו מבאג 2000.

האנושות פשוט לא ידעה. היא לא ידעה.

כעבור 20 שנה נראה עמוד השער של המילניום רלוונטי בדיוק כמו המילה עצמה, כמו באג אלפיים, כמו ממרחק שנים אלפיים. "החלשים ניצחו את החזקים", כותב שם סבר פלוצקר. "הדמוקרטיות ניצחו את הדיקטטורות, הטובים את הרעים".

ובכן, הוא צדק. נכון לרגע המסוים ההוא בזמן.

אבל זה השער, תמימים יבואו בו. ואנחנו כבר לא. עבר לנו. הצלחנו להשיל מעלינו כל בדל אופטימיות שניצנץ להרף עין ערב המילניום. עשרים השנים שחלפו מלמדות אותנו בעיקר מה אפשר לעשות עם העיתון של אתמול — או של האלף הקודם; לשפשף מולו עיניים ושוב לא להאמין כמה מעט אנחנו יודעים על העיתון של מחר. או של האלף הבא.

‍