מחאת הרופאים נדחקה לשולי החדשות, עד שמכתב של מתמחה צעיר הפך לשער הראשי של העיתון והצית את המדינה

אבא שלי, משה ורדי ז"ל, היה עורך "ידיעות אחרונות" במשך 13 שנה. האיש שלא ידע לצייר אפילו פרח, כתב ועיצב אלפי שערים יפהפיים, מדויקים ונוגעים ללב. שער העיתון של היום למחרת, משורטט בלהט בעט האדום שלו, היה קורם לעיתים עור וגידים עוד כשהסיפור שעמד במרכזו טרם הסתיים. הוא ידע לבחור את הסיפורים החשובים ביותר ולהגיש כל סיפור "ישר לבטן", במילים ספורות.

במרץ 2000 פתחו הרופאים בשביתה לאחר שהסכם העבודה שלהם פג. אחד הנושאים המרכזיים במאבק ההוא היה תנאי עבודתם של המתמחים והמומחים בראשית דרכם ושכרם הנמוך. הם שבתו במשך ימים, אך התהודה התקשורתית והציבורית למאבקם הייתה זניחה. באותו בוקר צילצל אליי רופא צעיר, בן 28, לספר שכתב מכתב לראש הממשלה אז, אהוד ברק, והוא מעוניין לפרסם אותו.

כשקראתי מה כתב, הבנתי מיד שנפל לידיי אוצר. הכותב, ד"ר גל שובל, שרק סיים את לימודי הרפואה ועמד להתחיל התמחות בפסיכיאטריה, תיאר ברגישות, בצניעות ובכישרון יוצא דופן את המציאות היום־יומית העגומה שבה נאלצים הוא וחבריו לתפקד. "אדוני ראש הממשלה, כותב לך גל מהסיירת", פנה לברק. "אינך זוכר אותי. זה מפני שאני שייך לסיירת אחרת. הסיירת שלך היא ערמומית, קטנה וכל כך חשאית, עד שכולם מכירים אותה ובוגריה מחליפים זה את זה על כס ראשות הממשלה — אך אני מתיימר, בעזות מצח, לטעון כי הסיירת שלי עולה על שלך. גדולה אחת היא להתייצב אל מול הלובן שבעיני האויב, אך גדולה כפולה ומכופלת ממנה היא לראות יום־יום את הלבן בעיניים של הורים לילד חולה לוקמיה, או את הלבן בעיניו של החולה אשר לופת את ידך ושואל אותך 'כמה זמן נשאר לי לחיות?'".

נכנסתי עם הדפים המודפסים לאבא שלי, שהעיף מבט קצר בטקסט. "נעשה מזה כותרת ראשית", אמר לי. "טוסי אליו וקחי איתך צלם". למחרת התפרסם המכתב בעמודים הפותחים של העיתון. הכותרת הראשית הייתה: "אדוני ראש הממשלה, בשם הלוחמים בחלוקים הלבנים". המדינה רעשה. שובל הפך לכוכב תקשורת, ומאבק הרופאים, שעד אז נדחק לשוליים, עמד במוקד החדשות במשך ימים רבים.

כמעט 20 שנה חלפו מאז השער ההוא. העולם השתנה כל כך. פרופ' גל שובל הוא כבר פסיכיאטר בעל שם, מנהל חטיבת הילדים והנוער בבית החולים גהה. אבי האהוב נפטר לפני שנתיים וחצי, בגיל 79. האהבה לעיתון ולמקצוע העיתונות בערה בליבו עד יומו האחרון. הוא לא הכתיב עוד את שערי העיתון, אבל אין לי ספק שהמשיך לשרטט אותם במוחו כל יום. רק המכתב ההוא, שחשף את פניה העצובים של מערכת הבריאות שלנו נותר, למרבה הצער, אקטואלי היום. בדיוק כמו אז.