הפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון
|
15.2.1999
שושנה חן
שמע ישראל

זאת אחת ההפגנות הגדולות בתולדות המדינה: מאות אלפי חרדים יצאו לרחובות במחאה על החלטות בית המשפט העליון

הכותרת דיווחה אז על כ־250 אלף משתתפים, החרדים מכנים אותה "הפגנת חצי המיליון". הייתה זו קריאת התיגר החרדית הפומבית הראשונה נגד בית המשפט העליון בראשות השופט אהרן ברק, האדמו"ר החילוני, בעקבות שורה של פסיקות ששינו לדעתו של הציבור החרדי את הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. שלושת הסעיפים העיקריים שעוררו את הזעם היו — ההחלטה כי הפטור הגורף משירות בצה"ל איננו חוקי ועל הכנסת לחוקק חוק בנידון; הגבלת סמכויותיהם של בתי הדין הרבניים; והגמישות החוקתית עם התנועה הרפורמית וזכויותיה בארץ.

היסטוריונים, סוציולוגים, חוקרי החברה החרדית כתבו ויכתבו על ההפגנה ועל השלכותיה רבות. אבל לי היא זכורה בעיקר בגלל קריאה אחת: "שמע ישראל". רבע מיליון או חצי מיליון איש, המספר המדויק לא משנה, צועקים בירושלים קריאה של דורות — וההרים עונים למולם.

העוצמה שבחזרה שבע פעמים על הפסוק "ה' הוא האלוקים", צימררה אז רבים. "מאחורי החזרה עמדה תחושת האימה האמיתית, שמישהו בארץ הזו רוצה למנוע מאיתנו לחוש ולחיות את האמונה הזו עד אחרון ימינו. שבע פעמים, כמו שקראו יהודים בכל הדורות לפני שקפצו אל האש, ברומא או באושוויץ. כמו בתפילת נעילה של מוצאי יום כיפור. הם שהפכו את המעמד לרגעים שבהם שערי שמיים נפתחים לרווחה", כך כתבתי אז, ונדהמתי מהתגובות שזרמו אליי.

"פתאום, כששמעתי את השבט שלי צועק 'שמע ישראל', עברה בי תחושה אדירה שאני שייך. עצרתי את האוטו ובכיתי", אמר לי עו"ד יעקב וינרוט ז"ל זמן לא רב אחר כך וחטף ביקורת עזה, איך העז לומר את הדברים.

כי מול ההתרגשות היו הכעס, הפחדים, וחוסר ההבנה המוחלט מן הצד השני. מי שלא סופג את 'שמע ישראל' משחר ילדותו. מי שלא מסוגל אפילו לומר את שש המילים המרכיבות את הפסוק הנצחי, לא יכול להבין את הלמות הלב. ההתרגשות של הצד האחד, עוברת ליד אוזנו של הצד השני, וחוזר חלילה. ההפגנה של אז, שלא שינתה את המציאות, המחישה דיאלוג של חירשים שהופך לחלק מנוף חיינו.

ולמרות זאת משהו אחד לא השתנה. צפיתי בהפגנה עם אמי המנוחה, אז בת 82, ניצולת אושוויץ. "מאז אושוויץ לא האמנתי שיום אחד אזכה לשמוע 250 אלף יהודים קוראים בירושלים 'ה' הוא האלוקים'", אמרה לי בהתרגשות שהניעה אותי לכתוב. בגלל ההישרדות, בגלל האמונה, בגלל עוצמותיה, ועם כל המחלוקות אני גאה להשתייך לעם הזה. כתבתי אז, ואני חשה בדיוק כך גם היום.