זה היה לילה מדברי, יבש וקר. קצת לפני שתיים לפנות בוקר, על משטח הבטון המואר בזרקורים, נחו בשורה ארוכה טנקים ונגמ"שים. ועליהם, דרך האבק וקרני האור המלוכסנות, אפשר היה להבחין בצלליות־דמויות של חיילים עסוקים. ואז, מרחוק, נשמע קולה החלוש של סירנה פרימיטיבית, שידו של סמב"ץ אלמוני סובבה בבהלה.

ההיסטוריה תפסה אותי עומד ומבריג אנטנות על סיפונו של 10א', הנגמ"ש מוכה התקלות של מפקד הגדוד. חודשים, מאז פלישת סדאם חוסיין לכוויית, התאמנו. זה היה הגיוני ומטורף. הגיוני, כי צבא צריך לנתח מה המודיעין והתרחישים שלפניו ולתכנן את פעולותיו. מטורף, כי מההתחלה התרחיש המסתמן היה שהקואליציה בראשות ארה"ב תתקוף עם פקיעת האולטימטום ב־15 בינואר, סדאם ירצה לסדוק אותה באמצעות טילים על ישראל - ואנחנו נגיב. לא סתם נגיב: ניסע לנו לעיראק, מאות קילומטרים - על שרשראות.

בינתיים הגיעו למשטח בריצה כמה חיילים מתנשפים שבישרו שעשרות טילים כימיים נפלו על המרכז ושאנחנו זזים. בנסיעה לשטחי הכינוס דיברנו על כך שכנראה המשפחות של רובנו אינן עוד, אבל לא היה זמן להיות עצוב או לפחד. רגעים משונים. כשהאבק שקע התברר שאנחנו לא נוסעים לעיראק ושהמשפחות שלנו חיות.

בינתיים התפתחה לה בעורף תרבות מלחמה ייחודית: הריפוי בעיסוק שהעניק דובר צה"ל, נחמן שי, למדינה שלמה, כששלח אותה לקשט חדרים במסקינג טייפ; התהייה הקולקטיבית "אם טיל יהרוס לי את הבית בלילה, יחלצו אותי בפיג'מה לעיני המצלמות?", שהביאה לזינוק דרמטי בביקוש לטרנינגים; הדיון הציבורי האם זה בסדר לברוח מתל־אביב, או שמא מביש. וגם "נחש צפע" והברדס האקטיבי. אווירה שלא הייתה מביישת את הבריטים בימי הבליץ נחתה עלינו. לקחנו את הבאסה בסבבה.

מנקודת מבטי כסג"מ המאוד־לא־אסטרטגי, ראיתי איך ישראל חוטפת ונאלצת לא להגיב (בהחלטה לא פשוטה של יצחק שמיר, שדרשה ממנו עצבי ברזל). ראיתי איך המלחמות של העתיד כבר לא ייראו כמו אלה שהכרנו: איך הטנקים חוזרים מבוישים למשטח בעוד שהעורף הופך לחזית. וגם לכידות ותחושת "נתגבר על זה ביחד".

בדיעבד, הלילה שבו ישראל חטפה מתקפת טילי סקאד היה קדימון לשגרה הבלתי נסבלת שבה חיים כיום תושבי הדרום. זה היה הלילה שבו הפכנו למעצמה סופגת.

‍