גלי עטרי חוזרת לימי האופוריה של הזכייה באירוויזיון עם "הללויה" ולאהבה העצומה שקיבלה מהקהל

באותו לילה, כולם רק רצו לחבק אותנו. "עם ישראל רקד ברחובות", קובעת הכותרת המדויקת על שער העיתון. אלה היו ימי האופוריה של הסכם השלום עם מצרים, ויכולת לחוש את תחושת האושר ברחוב. ממש כך. באמת הרגשנו באותו ערב שאנחנו משמחים את כל עם ישראל. התחושה הייתה שאנחנו מנצחים. לא רק על בימת תחרות הזמר של אירופה. מדינה מנצחת.

היום אני כבר יודעת שהייתה לי זכות לקחת חלק באחד השירים האהובים ביותר שיצאו בישראל. אז כל זמר צעיר חלם לייצג את ישראל באירוויזיון וזו הייתה הגשמת חלום.

בפעם הראשונה מגיע האירוויזיון לישראל, ועוד נערך בירושלים הבירה. הייתה הרגשה של אחווה בכל העם, המון אהבה אלינו. השיר חיבר בין כל כך הרבה אנשים, ועד היום מבקשים ממני לשיר אותו בהופעות. יזהר כהן עשה את זה שנה קודם לכן, והגיע לשער "ידיעות אחרונות" עם הזכייה הראשונה באירוויזיון בצרפת. ב־79', השער כבר היה כולו שלנו.

ה"גרין רום", החדר שבו מחכים לתוצאות, עוד לא היה קיים. לתוצאות חיכינו בלובי של בנייני האומה, ערימות של אנשים מול המוניטור. הייתה לנו הרגשה שהשיר יסיים בכבוד, בין שלושת המקומות הראשונים. אבל לא ידענו שניצחנו ממש עד סיום ספירת הקולות. דווקא ספרד, שהתחרתה בנו ראש בראש, העניקה להללויה את הנקודות לניצחון.

19 שנה אחרי, הביאה דנה אינטרנשיונל בשורה משלה, עם "דיווה" שעשה לנו הרבה כבוד, פריצת דרך אמיתית, לא רק מוזיקלית. 39 שנה אחרי הללויה, עולם המוזיקה כבר התהפך, ונטע הביאה את האירוויזיון שוב לישראל.

אבניבי־הללויה־דיווה־טוי. אפשר לומר שסגרנו מעגל יפה ב־40 שנה.