"אתה רואה את זה?" שאל הקול מעבר לצד השני של הטלפון (הקווי, יש לציין). כששמעתי אותו התקשיתי לזכור מתי הייתה הפעם הקודמת שאותו אדם התקשר אליי, אם בכלל, מה שרמז לכך שזה כנראה לא אירוע רגיל. אבל אני רק חזרתי הביתה לפני כמה דקות, נשכבתי על המיטה והתחלתי לצפות בהופעה של אביב גפן בפסטיבל הפסנתר, הקלטה משידור לילי בערוץ 2. השיר שפתח אותה היה "סוף העולם".

הדור שלנו התעצב דרך שנים ארוכות של טקס טלוויזיוני, שנפתח עם "מבזק מיוחד" ואחריו קטסטרופה בשידור חי. רצח רבין, פיגועי הניינטיז והאינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצעי עזה ‑ כל אלו לא חיכו למהדורת הערב וליום המחרת כדי להתרסק כמו מטוס ישר לתוך המוח.

אבל בבוקר של 12 בספטמבר, הפריים הקפוא של המגדל הבוער היה רגע מטלטל מסוג אחר. הוא לכד את הסיוט המערער, הבלתי נתפס, ה"זה לא חלום, זה באמת קרה".

הסיפור, כמובן, הוא לא העיתון, אלא המציאות שהוא נדרש לתווך, לנסח ולחדד עבור הקוראים שלו. וכשהמציאות היא מופע שמאיים להחריב את הקרקע תחת הרגליים, איכשהו דווקא הנייר נטען בחשמל. זה לא את גודל האסון שהוא מבהיר, אלא את העובדה שהוא תמיד יהיה שם.

אני מסתכל על השער הזה עכשיו, כמעט 20 שנה אחרי. הדבר הראשון שבולט, הוא היכולת של התמונה שנבחרה להמחיש כל כך הרבה שכבות של אש ועשן. נדמה שעוד כמה שניות והן יפרצו את גבולות הנייר ויחדרו באלימות לנחיריים. כל מי שראה דסק חדשות מבפנים, ודאי בלילות הכאוטיים של דרמה היסטורית, מדמיין את הרגעים שבהם מתקבלות ההחלטות. למשל, שאין צורך ביותר משתי מילים שיהיו גם אינפורמציה, גם פרשנות וגם הלך רוח.

באותו בוקר, העולם אכן היה בהלם, שנמשך ונמשך. עושה רושם שהוא עדיין כאן. אולי זאת הסיבה שעל קו הגמר של עשור נוסף, הצמרמורת עודנה מסוגלת לטפס במעלה הגוף. זה כאילו שנגסת בעוגיית מדלן והנה אתה שוב שם, עם העיתון ביד, שואל את עצמך אם "סוף העולם" הוא הרבה יותר משיר יפה.