כמה חודשים אחרי שגלעד שליט חזר מהשבי, שאלתי מישהי שהכרתי מהמטה לשחרורו אם כבר יש לו חברה. "אני לא יכולה לספר לך דבר כזה", השיבה. "מה את סחה", אמרתי, "פתאום הוא לא הילד של כולנו?"

כשגלעד שליט היה בשבי חמאס חשבתי עליו הרבה. הייתי אובססיבי למצבו. כל הזמן דמיינתי שהוא באיזה בור חשוך בעזה ומחבלים מענים אותו. השתתפתי במחאות של משפחת שליט, כתבתי שוב ושוב שחייבים ללכת על עסקה לשחרורו, אפילו הלכתי יחד עם סלב נוספים לשבת בדמוי שבי שהקימו באולפני הרצליה כדי לדמות לצופים את גורלו של שליט. עכשיו, עזבו שהתברר שהבנאדם הוחזק בדירה די נוחה בעזה, לא רחוק מהים, צפה בכדורגל והאזין לרדיו, בעוד אני ישבתי באולפן חשוך לגמרי. נניח גם לנסיבות חטיפתו של שליט, אירוע מפוקפק ביותר (לא אני הבנאדם להתנשא על תפקוד של לוחם, בואו, אותי היה אפשר לחטוף גם דרך פקסימיליה).

יש משהו אחר שהבנתי בחלוף השנים: יש לי ולתקשורת הישראלית חלק גדול בעסקה הגרועה הזו. פרטנו על רגשות הציבור, הלכנו בכל הכוח עם המשפחה וחנקנו טענות נגד, עשינו קרנבל תקשורתי חד־צדדי ורתמנו את כל כוחנו לטובת עסקת כניעה שערורייתית. ילדיו של סגן ניצב ברוך מזרחי ז"ל איבדו את אביהם בגלל רוצח ששוחרר בעסקה הזו. גם ברצח דני גונן ז"ל היה מעורב משוחרר מעסקת שליט. רבים ממשוחררי העסקה שבו לטרור, ומה שעצוב הוא שאפשר היה לצפות שזה יקרה. אבל לא רצינו.

התעלמנו מכך שרוצחים שקיבלו שבעה מאסרי עולם משוחררים. התעלמנו מכך שהפסטיבל שאנחנו עושים מעלה את מחיר העסקה, ובמקום ללחוץ על הצבא למצוא את מיקומו של שליט (עמוס גלעד טוען גם היום שהדבר היה אפשרי), לחצנו את חברי הממשלה להיכנע. פרטנו על רגשות הציבור, הצפנו את המדיה בטיעונים קיטשיים ובמחוות פופוליסטיות שלא היה בהם גרם של פרספקטיבה, ונתנו לבטן להכריע, במקום לעבוד מהראש.

הכותרת ביום שחרורו גורסת שאנו מצדיעים לשליט. על מה בעצם יש להצדיע לו? ושלא יהיו טעויות: אין לי בעיה אישית עם הבחור, ילד שקט ונחמד שלתקופה מסוימת גם היה לי קטע שהוקדש לו בהופעה ("עוד אין לו חברה? אני לא דואג. מישהי תחטוף אותו וכו'"). אבל יש לי בעיה עם איך שאני וחבריי בתקשורת נהגנו בתקופה שבה הוא היה בשבי.

זו לא הייתה עיתונות. זה היה קמפיין.