הרגע הזה, בתמונת השער, הוא המון בני אדם, עומדים ביחד.
מגובה הצילום לא רואים את הבעות הפנים, את ההתרגשות, את העמידה המשותפת. התמונה לא מעבירה את קול השאגה של מאות אלפי אנשים צועקים ביחד. ואת החוויה אי אפשר להעביר במילים. היא מורגשת בגוף, ובלתי ניתנת להעברה.
העמידה בערב הזה הייתה יותר מכל מלאה בהתרגשות. רגע שיא בתקופה שבה גם אם דיברנו על ה"לא", הייתה בנו אופטימיות. אפשר להשתפר. אפשר לשנות. אפשר לדמיין מעבר. ואפילו רצוי. הכרחי. לאדם ולחברה. לשאוף, לחלום, ביחד.
עם החלומות הגיעו גם הפחדים. ועל כל הפחדים כולם שיחקו בעלי אינטרס רבים.
שמונה וחצי שנים אחר כך אנחנו בתקופה מוזרה מאוד. גם את הרחוב רוקנו מתקווה. במקומה יש כעס, האשמה, חוסר אונים.
אין אמון. והלב לא במשחק בגלל. כולם משחקים שח. מפעילים את הראש, מנסים להבין מי נגד מי ומה לא אומרים לנו. ומי יקשיב בכלל? ומי ימנף את העסק מעל הראש?
תקווה היא הדבר הראשון שחשוב לגזול מאדם שרוצה שינוי. עדיף שיוותר, האדם. על הלב, על הערכים, על החלומות. יוותר על עצמו. יוותר לעצמו. העיקר שלא יפריע לתנועה.
בתמונה הזו רואים את הגודל. אבל ברגעים שבהם נגמר האוויר, אני נזכרת דווקא בפרטים.
כל האנשים שלקחו חלק באותו הקיץ, ברחובות, בבית, בהתנגדות, בתמיכה - כל האנשים האלו היו שותפים פעילים לקיץ הזה. וכל אחד מאותם אנשים לקח משהו איתו הביתה. אין דבר יותר חזק מרעיון. את הקיץ הזה לא יוכלו לקחת מאף אחד מאיתנו.
השנים חולפות, הקיץ הזה הפך להיות זיכרון בארכיון, רגע בזמן שנוטף ממנו געגוע למילה "הלוואי". נכון, את הלב של האדם אפשר לעייף, אבל מה שנכנס אליו הוא זוכר. וכשהוא יהיה מוכן, הוא ייפתח שוב וידבר שוב שיר של תקווה ואופטימיות. את ה"לא" אנחנו כבר מזהים. ה"כן" בדרך.
