כוכב נופל לאור יום. לא דם, זעקות כאב וסירנות. לא אש ותמרות עשן, וגם לא מחלקה פנימית ג'. את זה העין, בוודאי הישראלית, מכירה היטב. אבל אל מול תמונה של פס לבן חוצה בשקט שמיים כחולים, קשה להפנים טרגדיה. הרי מול כוכב נופל, מתחשק בכלל לבקש משאלה.

זה היה ה"לא יכול להיות" הראשון.

ילדים מתחפשים לאסטרונאוטים בפורים, אפשר לקנות כזו מוכנה בחנויות. אבל לנו היה רק אחד כזה. אמיתי, לא בכאילו. והוא היה כל כך מוצלח. המסננת הישראלית יודעת להעביר את המצטיינים שבבניה דרך חורי רשת הולכים וקטנים: תלמיד מצטיין, בוגר קורס טיס מצטיין, צעיר הטייסים שהשתתפו בתקיפת הכור מצטיין, מפקד טייסת מצטיין, ואז עוד יותר צפופה הרשת ורק אחד עובר דרכה: אילן רמון. הישראלי הראשון בחלל.

הוא היה הפנים המושלמות של ישראל היפה, לא רק כי הוא חיבר בין אריק איינשטיין לנרות שבת ובין סבתו, ניצולת אושוויץ, ל"טייסת הסילון הראשונה" שעליה פיקד, אלא כי הוא כלל גם את ההתנגדות לדמות הניבטת מהפוסטר. התנגדות שבאה לידי ביטוי בהומור, בהכרת התודה וב"מה אתם עושים עניין" כללי שכזה, וכמובן - באהבה לחברים ולמשפחה הפרטית.

"החלל נהדר", הוא כתב כמה שעות לפני שהפך לכוכב נופל, "ההרגשה נפלאה, המראות לא ייאמנו, הריחוף מדהים, הצוות נהדר, אבל תמיד הכי טוב לחזור הביתה".

שש שנים מאוחר יותר, קמנו אל ה"לא יכול להיות" השני.

זה היה ה"לא יכול להיות" שהוא אגרוף קפוץ. הבוקר שאכזריותו העיוורת של הגורל, כפי שניבט מעל דפי העיתון, נחווה באופן עמוק יותר מכאב. נחווה כזעם. כאילו שבחלוקה של הטרגדיות אמורה בכל זאת להיות מידה של הוגנות.

"נמצאתי מתאים לתפקיד, ואני מאושר על כך", כותב הילד היפה משהתבשר ששובץ במגמת הקרב היוקרתית, "זה המקום אליו אני מרגיש שייך".

בן הולך בעקבות אביו. ללכת בעקבות. כמה כוחות נפש צריך על מנת ללכת בעקבות. לשמור על עצמיות ונבדלות, להימנע מהשוואות, להדחיק את הפחד. אבל בן הולך בעקבות אביו המת על מנת להחיות אותו בתוך חייו שלו. על מנת לחיות לאורו. זה אמור להיות סוג של תיקון, לא של קלקול נוסף, גדול יותר.

והבן עבר את אותה מסננת - תלמיד מצטיין, חניך תנועת נוער מצטיין, בוגר קורס טיס מצטיין, חבר מצטיין, בן מצטיין, אח מצטיין - אבל אז, כשהוא מכונף בכל אותות ההצטיינות כולם, כולל הפשטות והחן וה"מה אתם עושים עניין", ההגה לא נסק אל החיים. חיים שלמים היו לפניו.  

"אני מדליקה משואה זו לכבודם של אהוביי, אילן ואסף, שמהווים נר ומגדלור להגשמת חזוני", אמרה רונה רמון בטקס הדלקת המשואות, לאחר שפנתה כבר לעשייה ציבורית והקימה את הקרן על שמם, "לכבודם של טייסי חיל האוויר לדורותיהם המגינים עלינו ממעל; לכבודם של אנשי החלל הפורצים גבולות למען האנושות; לכבוד ילדיי וכל הצעירים שגדלים מתוך אמונה באדם, אהבת המדינה ותקווה לשלום; לכבוד המשפחות השכולות; לכבוד העושים למרות הכאב ויוצרים מתוך החושך".

15 שנה לאחר מות בעלה ותשע שנים לאחר מות בנה, נפטרה רונה רמון מסרטן. ושוב, בפעם השלישית, מדינה שלמה נלפתה בכאב: זה לא יכול להיות.

אבל אנחנו גם יודעים היטב - ה"לא יכול להיות" הזה לא היה מותה כי אם חייה. החיים שבחרה לחיות אחרי האסון. היא נשארה אופטימית, נדיבה, מחזקת. היא בחרה בנתינה - הן בעבודתה העצמאית כמטפלת והן בשליחותה הציבורית.

היא הייתה כוכב מאיר עם שתי רגליים על האדמה, האדמה שאותה אהבה בסוג של ציונות שכבר כמעט לא קיימת, האדמה שבה קברה את יקיריה. רונה רמון הייתה גיבורה. היא עשתה למרות הכאב ויצרה מתוך החושך.