כשהבנתי שאני, ביחד עם חבריי, עומדים להיכנס לירושלים ולכבוש את הכותל, הרגשתי תחושה מיוחדת. מאוד התרגשתי. כולנו התרגשנו. הייתי אז מפקד כיתה צעיר בן 23. הכניסה לירושלים והקרבות בה לא היו פשוטים. עוד לפני שהגענו לכותל נלחמנו בגבעת התחמושת. אני זוכר את הלחימה הקשה בתעלות הצפופות. אנחנו יורים, ומולנו במרחק קטן ירדנים שיורים עלינו. קרבות אש מטווח קצר. באותם קרבות נפצעו לנו הרבה לוחמים.

ואז הגענו לעיר העתיקה לכיוון הכותל. הלחימה לא הייתה פשוטה. חיסלנו כמה ירדנים שירו עלינו מטווח קרוב ומכל חלון או פתח שחלפנו על פניו, והתקדמנו. אתה דרוך כמו קפיץ מתוח, והמתח מתגבר ממטר למטר. ככל שהתקדמנו גם נפצעו חיילינו. קשה לי להגדיר את התחושה שחשתי כפחד, אבל בהחלט חששתי. הייתי דרוך, אבל יחד עם זאת הייתי בטוח שנגיע לכותל ונכבוש אותו.

ואז זה קרה. פרצנו לכותל. זה מרגש בצורה שקשה לתאר. חשבתי על סבי ז"ל, על ההיסטוריה שלו, שתמיד דיבר על הכותל. הוא לא היה לוחם ולא זכה לראות את הכותל בידינו, ולכן הרגשתי שזה הרבה בשבילו. נכנסנו לכותל ופתאום ראיתי את הקיר הענק והאבנים הגדולות והמיוחדות שלו. כל החברים שלי עצרו והלכתי לבדוק שכולם בסדר ואם צריכים דבר מה. אני לא איש של תפילות אבל החיילים הדתיים התחילו להתפלל. אני נגעתי בקיר, הנחתי את היד שלי על האבנים. זה רגע שהולך איתי כל הזמן. ואז אני זוכר שחתכנו כמה פתקים, כל אחד כתב את משאלת ליבו, ואז החדרנו את הפתקים בין החרכים בכותל.

לימים הקרב קיבל משמעות היסטורית, אבל באותו זמן זה היה עוד קרב קשה מאוד שלחמנו בירושלים. לא האמנתי באותו רגע שהתמונה תהפוך לסמל שכזה. אני גם לא זוכר ששמתי כל כך לב לעובדה שצולמנו. אני חייל פשוט, אמנם היום סגן־אלוף אבל אני לא גיבור לאומי וגם לא מרגיש כזה. זה מספיק טוב להיות לוחם בחטיבת הצנחנים, לא צריך מעבר. רק כשהגעתי הביתה אחרי שבועיים לחופשה פגשתי את כל המשפחה והחברים ואז ראיתי את עצמי בתמונה.

‍