כותרת טובה שווה לפעמים אלף תמונות. "אמא, יצאנו מלבנון", אומרת כותרת העיתון מ־24 במאי 2000, מעל תצלום של חיילים צוהלים בדרך דרומה. בשלוש מילים לכד עורך העיתון אז, משה ורדי המנוח, מצב רוח של עם שלם. "דור שלם ישבה ישראל בלבנון עד שדעת הקהל עייפה", כתבתי באותו עמוד. "הבנים שבים הביתה, לשמחת הוריהם. איש איננו יכול להבטיח שהם שבים הביתה להרבה זמן".

ישראל שילמה על ההרפתקה הלבנונית ב־18 שנים מבוזבזות, 654 הרוגים, ארבעה נעדרים ומיליארדי שקלים שירדו לטמיון. ב־1982 האויב היה פתח; הלבנונים קיבלו אותנו במטר של אורז. ב־2000 האויב היה חיזבאללה, חזק יותר, נחוש יותר, מושרש עמוק בקרקע הלבנונית. אמנון ליפקין־שחק אמר לי פעם, שכל עוד מספר הנופלים לא עולה על 20־30 בשנה, הישראלים ישלימו עם המשך הישיבה שם. אסון המסוקים ב־1997, שהיה קשור רק בעקיפין ללחימה בלבנון, הכריע את הכף. דעת הקהל לחצה, וברק ונתניהו, שהתמודדו על ראשות הממשלה, הבטיחו לצאת. ברק, ייאמר לזכותו, עמד בהבטחתו.

את ליל הנסיגה עשיתי עם משה קפלינסקי, מפקד אוגדה 98, במפקדת האוגדה בבירנית. זה היה לילה ארוך, מורט עצבים. על אף שלא היה הסכם, צה"ל נסוג ללא אבידות לכוחותינו, הישג גדול נוכח הנסיבות. לימים צצה ביקורת על בני גנץ, מפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון), בשל הנסיגה החפוזה, הציוד שהושאר מאחור, הפקרת צד"ל. אני לא בטוח שאפשר היה לעשות זאת אחרת.

עיתונים מדווחים על אירועי יום אתמול; לפעמים הם קולעים בול, לפעמים נסחפים. שער העיתון ביום הקודם, 23 במאי, היה גם הוא בן שלוש מילים: "יום של השפלה". כך סיכם העיתון את השתלטות חיזבאללה על המוצבים הריקים. יום בסל, יום עסל. יום בצל, יום דבש: זה טבעם של עיתונים. בדרך מבירנית הייתה לי שיחה קשה עם עורך העיתון ‑ השיחה המקצועית הקשה בחיי. בבוקר הצטרפתי למסוק שהביא את ברק לביקור בצפון. האווירה במסוק הייתה חגיגית. ישראל חוותה לא מעט נסיגות בשנותיה: זאת הייתה הטובה בנסיגות, השלמה בנסיגות.