מילים גדולות ללא כיסוי הן שאיפיינו יותר מכל דבר אחר את ההתנגשות החזיתית בין עולם הערכים של צה"ל ובין המציאות בשטח. אלאור אזריה - ייצוג אקראי של חייל העומד מול מחבל ירוי, ונדרש מטעם עצמו לקבל החלטה גורלית, שגנרלים ומדינאים גדולים ממנו כשלו בה - היה חסר המזל שתועד במצלמה ונענש על כך.
משפטנים ורבנים, עיתונאים ומובילי דעה, חברי כנסת ורמטכ"לים - כולם שלחו ידם אל הנער, גילגלו אותו אל תוך האג'נדה המתאימה להם ושיגרו אל הציבור הרחב, בציפייה להרוויח עוד כמה פרוטות שחוקות של תמיכה. תוך מספר ימים הפך אזריה לילד של כולנו.
מי שלא רצה אותו בדיון הביטחוני קיבל אותו בוויכוח החברתי, ומי שהזיז אותו לסוגיה העקרונית נדהם לגלות את אזריה צץ במרחב הדתי, העדתי והחינוכי: נדמה שהיינו זקוקים לו כדי להבין את התהום שכל חייל המשרת בשטחים עלול ליפול אליה.
הפגנת התמיכה באזריה, שהתקיימה במוצאי שבת בכיכר רבין בתל־אביב, שיחררה תועפות של קיטור על ידי תומכיו. אדיו הרותחים פגעו בכל מי שנחשד כמי שאינו תומך בזיכויו, ועיתונאים כמוני, שנקלעו למקום, חשו על בשרם את התיעוב והכעס.
כבר אז היה ברור שמקרה אזריה איננו עניין של ימין או שמאל אלא דווקא של הנהגה כושלת שמעדיפה להפיל על חייליה את המשימה שהיא עצמה אינה מסוגלת לעמוד בה.
דבר לא השתנה מאז. שמונת החודשים אותם ריצה בכלא לאחר שנגזר דינו לא יצרו שינוי בחשיבה של תומכי אזריה ולא הטמיעו מחדש אותם ערכים נעלים שניסינו להלביש בכוח על הילדים שיעמדו מחר עם רובה שלוף מול מחבל ירוי. החייל, שהשתחרר מהכלא ושב מאז לחייו הקודמים, לעולם ישמש תזכורת לכישלונם של אלה ששלחו אותו.
כל זמן שנמשיך לבקש מהילדים שלנו למלא שליחות שאנחנו לא מסוגלים למלא, אזריה יישאר הילד של כולנו.
