איך אדם שעבודת האדמה הייתה אהבתו הראשונה, שממש נולד פיזית בתוך פרדס, שהחקלאות הייתה עמוק בנשמתו, איך אדם כזה הרחיק מהשדות, מהפרדסים, מעדרי הצאן והבקר? איך אדם רגיש כל כך, בעל יכולת הבחנה של הפרטים הקטנים ביותר בשטח ובנפשו של האדם, וגם מיטיב לתאר ולבטא את כל אלה, איך אדם כזה לא הפך לסופר או לעיתונאי? איך זה שאיש כזה הפך ללוחם, למפקד, למצביא?
אלו הנסיבות כמובן, הנסיבות הארורות של חיינו בארץ הזאת, מוקפים באויבים המבקשים את נפשנו. הן שהפכו ילד חולמני, שישב על חלקת האדמה של משפחתו במושב, הביט מזרחה לעבר הרי השומרון ודמיין עלילות גבורה שהוא במרכזן, ללוחם הנועז שהיה, כזה שעלילות הגבורה שדמיין בילדותו החווירו לעומת אלו שביצע באמת.
השנים הארוכות בצבא, המבצעים, המלחמות, הניצחונות והתהילה. הפציעות, הכאבים, החברים שלא חזרו משדות הקרב, כל אלה השאירו רישומם בנפשך. הממסד "הצליח" לדחוק אותך מהצבא, כי היית צעיר יותר ומנוסה יותר ומבריק יותר ונועז ופראי, וחזרת עטור תהילת מנצחים מהקרבות, והיית בצד הפוליטי "הלא־נכון" והטלת צל על אפרוריות המפלגה ואנשי הצבא שלה, הלא הם "אנשינו".
ואחרי שדחקו אותך מהצבא, לא רצית לעבוד אצל אף אחד ורצית רק לחזור לאהבה הראשונה ההיא, לאדמה, ומצאת חווה אחת זנוחה על אם הדרך בין עזה לחברון ושם שניכם בניתם את ביתכם. ומהבית הזה יצאת לעוד מלחמה וחצית את התעלה והשגת ניצחון ממפלה, ומכאן יצאת והקמת את הליכוד, והיית שר במלא משרדים והקמת יותר ממאה יישובים, ובנית בתים למיליון עולים.
ואז, בשל ומוכן ושבע תפקידים, נבחרת ברוב עצום להוביל את מדינת היהודים. ושוב בנחישות הכית את הטרור שגבה חיים, אותו טרור ישן שבגללו איכר שכמוך הסתובב שנים במדים ואחר כך בחליפות. ובמנהיגות הטבעית שלך השקטה והבוטחת החזרת את המדינה לשפיות והחזרת את הכבוד למשרת ראש הממשלה. וכל הזמן חלום אחד תמיד נשאר, לחזור הביתה למשק, לאדמה.
וכשהכל נגמר, כשהחלטת סופית ללכת, ונגמרו הטקסים ומשמר הכבוד בכנסת, התגשם חלומך אבא אהוב, חזרת הביתה.
המשק פורח ואנחנו חזקים ומאוחדים, ובנינו עוד סככות ונטענו עוד עצים, והכפלנו את מספר הכבשים ואנחנו מעבדים עד המטר האחרון. ובראש הגבעה החולשת על הבית, השדות והדירים, שתי מצבות אבן גדולות ותחתן אתם שניכם עם האדמה מתמזגים.
