99 נוסעים לכודים ואיתם חמישה אנשי צוות. ארבעה מחבלים חמושים, מחזיקים אקדחים, רימון נטול נִצרה, חגורת נפץ, מאיימים לפוצץ את המטוס ולפגוע בחפים מפשע אם לא ישוחררו 315 אסירים הכלואים בישראל; ו־14 לוחמי סיירת, מחופשים לטכנאים לבושי סרבלים לבנים, עומדים בטור מאחורי מפקד בן 30, האיש שהייתי אני.

איש הצלב האדום שבדק אותנו מודיע לי כי מפקד קבוצת החוטפים, שמביט אלינו מהקוקפיט ואקדח שלוף בידו, דורש שניגש אליו אחד־אחד ונפתח את הסרבל לכל האורך כדי שיראה שאיננו נושאים נשק. אני מעביר בחיפזון הוראות אחרונות: להעביר את האקדח בחגורה אל מאחורי הגב, אני הולך ראשון, תסתכלו ותעשו כמוני, אם נחשפים - מסתערים מיד, כל אחד ממקומו.  

אלה היו ימים אחרים. ימים של העזה שקטה וראש גדול. ליוותה אותנו אז תחושה חזקה, חמקמקה, ובכל זאת מוחשית - תחושת can do. ידענו שעומדת בפנינו משימה שצה"ל לא התנסה בה מעולם. היה ברור שהם עלולים לא רק להשיב אש אלא גם לפוצץ את המטוס על החטופים ועלינו, אין מי שהאפשרות הזאת לא חלפה בראשו.

אבל זו הייתה הרוח של סיירת מטכ"ל. של דני יתום ועוזי דיין, דני ברונר ומרדכי רחמים, עומר ערן וביבי. כולם היו צעירים ממני, בני 20, 22 או 26. איש מאיתנו לא לחם מעולם בין מעבריו הצרים של מטוס. חלק מהלוחמים לא ירו מעולם באקדח. אבל את המשימה צריך לבצע. כאן ועכשיו. ואם לא אנחנו, אז מי?

זה נמשך 90 שניות. שני המחבלים נהרגו. שתי המחבלות נתפסו. הרימון וחגורת הנפץ נוטרלו. כל החטופים חולצו למעט מרי הולצברג ז"ל, שנפגעה קשה ונפטרה מאוחר יותר. 90 שניות שבהן התנדנד על חוט השערה המרווח בין הצלחה לכישלון כואב. 90 שניות שכיכבו מאז על אינסוף מרקעי טלוויזיה ודפי עיתונים. התוצאה המחישה את רוחה הבלתי נכנעת של ישראל. שום מטוס חטוף לא נחת מאז בישראל. אך הטרור לא נעלם. אפילו גבר. ואיתו אתגר ההתמודדות.

"סבנה" היה מבצע טקטי שקיבל באותה עת משמעות לאומית. הוא הצליח, כי באותן 24 שעות - פעלנו, לא חיכינו. עשינו, לא דיברנו. בערב חיבלנו בגלגלי המטוס החטוף ומערכותיו, כדי למנוע ממנו להמריא; עוד בלילה נערכנו מאחורי המטוס כדי לפרוץ לתוכו לפני אור ראשון, שר הביטחון דיין, שהגיע לשטח, לא אישר לי לפעול. מרגע שעלה הרעיון להתחפש לטכנאים עסקנו רק בליטושו. הביצוע היה מאולתר, אך הטוב האפשרי בלוח הזמנים שכפתה המציאות.  

אצלי החלה להתגבש אז ההכרה, שצמחה בדרכים אחרות בתודעתם של כה רבים בתוכנו: מחכים לנו בעתיד, בכל הרמות, מבחנים קשים, מאתגרים. אך ברגע האמת נעמוד מולם ונוכל להם אם רק נדע לשלב ידיים ולפעול באחדות מטרה. אם נחשוב לא מה להגיד אלא מה לעשות. לא מי יקבל את הקרדיט אלא איך לפעול כדי שתושג התוצאה (ואז יהיה קרדיט לכולם). בנושאים הלאומיים, ממש כמו בטקטיים, המפתח הוא לא ליפול למלכודת השיתוק או הקורבניות - אלא לפעול. להחליט ולבצע. לקחת את גורלנו בידינו ולעצב אותו. זו הרוח הגדולה שמלווה את עם ישראל ברגעיו הטובים ביותר. והיא שתקבע אם נמשיך ונתקיים כאן יחד. לעיתים זה לוקח 90 שניות, ולפעמים 90 שבועות, או 90 שנה; אבל היא הנותנת, אם נדע לשלב ידיים, להתמקד במטרה ולפעול - נוכל להשיג יחד גם את מה שנראה בלתי אפשרי.